מדריכת קליעה וצלפים, יועצת פרלמנטרית ודוברת בכנסת, חוקרת ומרצה באקדמיה, יזמת חברתית ומנכ"לית. ד"ר אודליה דיין-גבאי אומרת שזה נשמע כמו שש נשים שונות, אבל כולן היא.
היום היא מייסדת ומנכ"לית המרכז הישראלי לייעוץ מגדרי ומגוון חברתי, ועוסקת בדבר אחד: להפוך שוויון מגדרי בארגונים ממשהו שמסמנים עליו וי בדוח, לפרקטיקה יומיומית שמגיעה עד שורת הרווח. "אני מתרגמת ערכים למציאות", היא אומרת.
בסיס בלי בסיס: מאיפה הגמישות
בצבא, כשהחברות שלה ישבו כל השירות באותו בסיס, אודליה גילתה בכל יום שישי איפה תהיה בשבוע הבא, עם מי ומי הקהל. פעם הגיעו להדריך ומצאו בסיס ריק שעמד להיסגר. בכל יום פירקו עוד חלק מהכיתה שישנו בה.
"כשאין תקרה, אפשר לבכות על זה, ואפשר להגיד, וואלה, מכאן רואים את הכוכבים." משם, היא אומרת, הגיעו הכלים שמלווים אותה עד היום: גמישות, אלתור ויכולת להתחבר לאנשים מהר.
"כל ארגון הוא בסיס חדש", היא מסבירה. "הגמישות היא לא לוותר על המסר, אלא לתרגם אותו לשפה של מי שמולי."
וכשהיא נכנסת לחדר מלא זרים, היא פשוט ניגשת ושואלת שאלות. "אנשים זוכרים מי התעניין בהם, לא מי סיפר להם על עצמו. אני לא עושה נטוורקינג, אני מייצרת מערכות יחסים."
הצומת: לעזוב מסלול אחד, לא את האקדמיה
הצומת הגדול שלה הגיע מתוך האקדמיה. היא כבר הייתה במסלול וידעה בדיוק איך להתקדם בו. ואז נפטרה המנחה שלה, פרופ' אסתר שלי-ניומן, ימים ספורים אחרי שאודליה קיבלה את הדוקטורט.
"ברגעים כאלה מבינים כמה החיים קצרים", היא אומרת. היא הבינה שאקדמיה לבד לא משנה בלי נגיעה בשטח, והקימה את המרכז. קולגה שיצא לשוק הפרטי שאל אותה אז "מה זה שוויון מגדרי". "נדרש כאן המון אומץ, כי השיח לא היה כמו היום."
אבל היא לא עזבה את האקדמיה. "עזבתי את המסלול האחד והבלעדי." היום היא מרצה באוניברסיטה העברית ובמכללה האקדמית אשקלון, מנהלת עסק, כותבת בגלובס ובמעריב ומתנדבת. זו קריירת פורטפוליו במלוא מובן המילה: "העולמות האלה לא מתחרים, הם מזינים זה את זה."
כשהשפה משתנה, המציאות משתנה
בדוקטורט היא חקרה 11 שנים של שיח תקשורתי, עבודת שטח ועבודה מדינית סביב החוק לאיסור צריכת זנות, שעבר ב-2018. המסקנה שלה פשוטה: כשהשפה משתנה, המציאות משתנה.
בארגונים, היא אומרת, זה מתחיל במודעת הדרושים. כשכותבים "דרוש מתכנת" או "סמנכ"ל", הדמות שעולה בראש היא של גבר, וזה משפיע על מי בכלל מגישה מועמדות. אחר כך מגיעה השפה היומיומית: "בנות" במקום "נשים", ומי שמוקטנת בשפה מתקשה להיתפס כמנהיגה.
"החדשות הטובות הן שזה הדבר הכי זול לשנות. לא צריך תקציב, רק לשים לב."
שוויון מגדרי בארגונים: לדבר בשפת הרווח
מול מנכ"ל שלא מתחבר לצד הערכי, אודליה מדברת דרך הרווח. היא מצטטת מחקר של מכון פיטרסון שבדק כמעט 22 אלף חברות ב-91 מדינות: בחברות רווחיות, מעבר מאפס נשים בהנהלה ל-30% קשור לעלייה של 15% בשולי הרווח.
והממצא שהיא הכי אוהבת: מנכ"לית לבדה לא משנה הרבה. הרווח מגיע כשיש צינור של נשים בכל דרגי הניהול. ובישראל, לדבריה, נשים הן רק כשליש מהעובדים בהייטק, שיעור שכמעט לא השתנה בשלושה עשורים. "מנכ"ל שלא יודע לגייס, לשמר ולקדם נשים, פשוט מוותר על חלק עצום מהמאגר."
בשביל זה היא פיתחה את מודל הגשמ"ה: מיפוי ונתונים, יעדים מדידים עם בעלות בהנהלה, וליווי הבכירים עד שרואים שינוי במספרים. "שינוי אמיתי לא קורה בדוח. הוא קורה במסדרון, בישיבה, ובהחלטה מי יקבל את ההזדמנות הבאה."
מכאב של לקוחה לתוכנית לאומית
"אני מתחילה מהכאב, לא מהפתרון." כשמנכ"לית עמותה של נשים יוצאות אתיופיה שאלה אותה איפה הנשים שלהן בהסברה, אודליה בנתה תוכנית מאפס: סילבוס, מרצות, מאות מועמדות מכל הארץ, שותפות של גוף בינלאומי למאבק באנטישמיות ושל משרד החוץ. כך נולדה "נשים מסבירות את ישראל", שהסתיימה בטקס במשרד החוץ.
גם לוח השנה לקידום שוויון מגדרי וגיוון חברתי, שיצא כבר במהדורה רביעית, נולד מתסכול. ארגונים הזמינו אותה רק ביום האישה. "איך הם לא מבינים שזה לא עניין של יום בשנה, אלא של כל יום בשנה?" היום ארגונים רוכשים אותו כמתנה לעובדים, והוא לימד אותה משהו על הכנסות: "הרצאה נגמרת אחרי שעה. מוצר ממשיך לעבוד גם כשאני לא בחדר."
השבעה באוקטובר: מה המחקר גילה
המחקר האחרון שלה בחן איך התקשורת הישראלית סיקרה את האלימות המינית בשבעה באוקטובר. היא מצאה שתי מגמות במקביל. מצד אחד, שינוי אמיתי: התקשורת לא הטילה ספק בנפגעות, ואימצה שפה שקוראת להכחשה העולמית בשמה. מצד שני, דפוסים ישנים נשארו, כמו הצגת נשים בעיקר כקורבנות פסיביים.
המסר שלה לאנשי תקשורת ודוברות: להמשיך להאמין לנפגעות גם כשהפגיעה לא קשורה למלחמה, לא לחפש פרטים גרפיים, ולתת מקום גם לפגיעה מינית בגברים. "לכל מילה יש משמעות."
איך מחזיקים כוחות מול חומרים כאלה? "אני שומרת על הנפש בכוונה." יש לה "תחנות דלק": הבית, קבוצת הכדורסל לנשים שהקימה בגן יבנה, וההתנדבות ברשות הטבע והגנים, כשהיא יוצאת בחמש לפנות בוקר לסרוק את חופי אשדוד לטובת צבות הים.
"אין אי אפשר"
כשהציעה למאמן הפועל סביונים גן יבנה להקים קבוצת כדורסל נשים, הוא צחק. "לא ביקשתי ממנו אישור לרעיון, הבאתי נשים." חמש שנים אחר כך, הקבוצה עדיין משחקת.
העצה שלה למי שפוגשת צחוק בפעם הראשונה: "אל תתווכחי עם הצחוק, תביאי שותפות. רעיון שיש מאחוריו אנשים כבר קשה לבטל." ומי שמחפש עוד דוגמה לקריירה שנבנתה בין המגזר הציבורי לעשייה עצמאית, יכול לקרוא גם על קריירת פורטפוליו אחרי 50.
נשים בהייטק: מה אפשר לעשות כבר מחר
יחד עם טלי גליקסמן היא חשפה את "נשים בטכנולוגיה 2035", תוכנית לאומית עם 24 התחייבויות. אבל לדבריה, חברה לא צריכה לחכות לחקיקה. היא ממליצה להתחיל בארבעה צעדים: למדוד נשירה של נשים, לבדוק ולצמצם פערי שכר, לבנות מסלול חזרה מחופשת לידה, ולהציב יעד לנשים בניהול טכנולוגי.
לפי התוכנית, היעד הוא 35% נשים בניהול טכנולוגי עד 2035, יותר מפי שניים מהיום. "מי שיתחיל עכשיו, יהיה מוכן כשזה יגיע."
מה אודליה מחפשת מהקהילה
אודליה תשמח לשבת עם מנכ"לים, מנכ"ליות, מנהלי ומנהלות משאבי אנוש ויזמים: להרצות על ניהול מודע מגדר, לבנות תוכנית אסטרטגית, או לעזור לגייס יותר נשים לתפקידי ניהול ולתפקידים טכניים. היא מחפשת גם שותפים למיזמים חברתיים, ואנשים עם רעיון שעוד לא יודעים איך להפוך אותו למציאות.
עוד סיפורים מהשטח: כל הכתבות בקטגוריית יזמות.



