איתמר אסף
ליום ההולדת של אשתי השנה רציתי לייצר משהו המנציח רגעים משמעותיים בחיים שלנו. משהו שהיא לא יכולה לקבל מאף אחד חוץ ממני, כי אף אחד אחר לא היה שם.
פתחתי את הארכיון של הוואטסאפ שלנו. תשע שנים, מהיום שהתחלנו להכיר ועד היום. 106,785 הודעות.
הרעיון היה פשוט. לצלול לתוך כל זה, למצוא את הרגעים שבאמת שווים, ולהפוך אותם לספרון שאפשר להחזיק ביד. הבעיה, לקרוא 106,785 הודעות לבד זה לא ריאלי. גייסתי את Claude לעבודה.
שלב 1: כריית הארכיון
ייצאתי את כל ההיסטוריה כקובץ טקסט. ביקשתי לעבור על כל תשע השנים ולזהות את ההודעות שבאמת מספרות סיפור. לא "בדרך הביתה", אלא הרגעים שבהם מישהו מאיתנו כתב משהו שהוא באמת התכוון אליו.
התוצאה הראשונית: רשימה של הודעות מחולקת לשבעה פרקים כרונולוגיים. ההתחלה, האירוסין, החתונה, השנים שבינתיים, לידת הבן הראשון, לידת הבן השני, ועד היום. 37 רגעים.
שלב 2: ההודעות האמיתיות ואלבום התמונות הייחודי
כאן הייתה נקודת מפנה. בהתחלה יצא עיצוב יפה של "ציטוטים", אבל זה הרגיש מנותק. ביקשתי לעצב מחדש, כל הודעה כבועת וואטסאפ אמיתית, עם השעה המדויקת שבה נשלחה, שם השולח, והתאריך האמיתי מהארכיון.
פתאום זה לא "אוסף ציטוטים יפים", זה תיעוד אמיתי.
אפשר לראות שהודעה מסוימת נשלחה ב-10:26 בבוקר, בדיוק כמו שהיא נראתה במסך הטלפון אז. זה גם חשף טעות. הודעה אחת ש"סומנה" כשייכת לאירוסין הייתה בעצם מתאריך מאוחר יותר, אשתי כותבת בדיעבד על ההתרגשות, לא ביום עצמו. התוצאה, תיוג ברור בין מתי זה קרה לבין מתי ההודעה נשלחה. שני דברים נפרדים, ושניהם אמיתיים.
לצד ההודעות, רציתי גם אלבום תמונות ייחודי, לא גלריה גנרית. ניסיתי לתת ל-AI גישה ישירה לגוגל פוטוס שלי כדי שימצא תמונות בעצמו, ולמדתי משהו חשוב. יש הבדל בין "לראות" תמונה בדפדפן לבין "להשתמש" בה בקובץ. שני עולמות נפרדים לגמרי, בלי גשר ביניהם.
הפתרון בסוף היה הכי פשוט שיש. קיבלתי רשימה מדויקת של 37 תאריכים לחיפוש, עברתי בעצמי על גוגל פוטוס, והעליתי את התמונות שמצאתי, כל תמונה ליד ההודעה שלה, כדי שכל רגע יהיה שלם, מילים ותמונה יחד.
תוך כדי כך התגלו כמה הפתעות נחמדות, כמו לגלות שתמונה שחשבתי שהיא "סתם תמונת נוף" הייתה בעצם רגע ההצעה בפועל.
שלב 3: ההודעות של הצד שלי
בגרסה הראשונה רוב ההודעות היו של אשתי. הגיוני, בהודעות וואטסאפ נשים בדרך כלל כותבות יותר משפטי אהבה ארוכים. אבל זה לא סיפר את כל התמונה. ביקשתי לחפש באופן ספציפי הודעות משמעותיות שאני כתבתי, ומצאתי עוד 8 הודעות שאני כתבתי, הוספתי אותן לאלבום, עכשיו הספר מאוזן יותר: שני קולות, לא אחד.
שלב 4: הגרפיקה, לתרגם טעם אישי לעיצוב
בשלב הזה כבר לא רציתי עיצוב גנרי של "תבנית מתנה", רציתי משהו שנראה כמו שהיא אוהבת. הגדרתי לקלוד את פלטת הצבעים, את הצורה הוויזואלית, את התחושה הכללית שמתאימה לטעם שלה, לא לטעם שלי. זה שינה את כל האופי של הספר. במקום עיצוב שמתאים לכל אחד, קיבלתי עיצוב שמתאים רק לה.
שלב 5: מ-HTML לקלוד דיזיין
בשלב מסוים העברתי את כל הפרויקט ל-Claude Design כדי לעצב ידנית, צבעים, כותרות, עימוד. פה נכנסנו לשלב של עריכה מדוקדקת. לתקן ניסוחים, להוריד מקפים ארוכים שלא אהבתי, לפצל כותרות ארוכות מדי לשתי שורות, לתקן משפט שיצא מגומגם בעמוד הפתיחה.
90 אחוז מהזמן בפרויקט כזה הוא לא ביצירת התוכן, הוא בליטוש שלו.
זה שלב שלא הערכתי מספיק מראש.
התוצאה הסופית
ספרון של 37 רגעים אמיתיים, פרוסים על פני תשע שנים, עם תמונות אמיתיות ובועות וואטסאפ אמיתיות, כולל התאריך והשעה המדויקים של כל הודעה. לא עיצוב גנרי של "עשר שנים ביחד", אלא תיעוד ממשי של איך שני אנשים ספציפיים דיברו אחד עם השני, יום אחרי יום, במשך תשע שנים.
מה למדתי
- AI טוב בלחפש דפוסים, לא בלהחליט מה חשוב — את 37 הרגעים בחרתי אני, לא האלגוריתם. ה-AI רק עזר לי לראות את כל האפשרויות.
- אותנטיות דורשת השקעה, לא רק כוונה טובה — הדחף הראשוני היה "לנסח יפה". גיליתי שהמילים המקוריות, המסורבלות, האמיתיות, תמיד חזקות יותר מכל ניסוח מחדש.
- הכלי הכי טוב הוא זה שמודה מתי הוא לא מספיק — השלב שבו נעצרתי, אמרתי "אני לא באמת יכול לגשת לתמונות שלך", וביקשתי עזרה ישירה, היה הרגע שבו התהליך התקדם הכי מהר.
- הרגע הכי גדול בתהליך לא היה בסוף, הוא היה באמצע — לשבת ולעבור על 106,785 הודעות זה לא רק עבודת אצירה. זה אילץ אותי לעצור, לקרוא, ולהיות נוכח ברגעים ששנינו יצרנו ביחד לאורך תשע שנים, לא לרוץ קדימה לחפש את ההודעה הבאה. זו ההפתעה הגדולה של כל התהליך, ואם אתם שוקלים לעשות את זה בעצמכם, זה החלק שהכי הייתי ממליץ עליו. לא בגלל התוצאה בסוף, בגלל הדרך.
תשע שנים של הודעות הפכו ל-37 רגעים, ו-37 רגעים הפכו לספר אחד.
רוצים לבנות משהו דומה? הכנתי skill מוכן לתהליך הזה. לחץ כאן להורדה.
