כל שישי אני יושב בצד השני של המסך ושואל. השנה, לכבוד ראש השנה, הפכתי את זה. ריכזתי שאלות ששאלתם אותי בפרטי במהלך השנה האחרונה, וביקשתי מחבר שלי, עומר ירקוביץ', להוביל את הראיון. לא בכובע של הקהילה שאתם מכירים, אלא מי שאני מתחת לזה.

הבעיה שליוותה אותי מגיל 13

בגיל 13 מכרתי משחקי מחשב בכל הארץ. בתיכון עברתי להפקת מסיבות ואירועים. בגיל 24, בלי שום רשת ביטחון, השקעתי עם שותפים מאות אלפי שקלים והקמתי את הפאב "זה" באשדוד, ובמקביל הייתי שותף להקמת תנועת "אשדודים". ארבע תחנות שונות לגמרי, לפני גיל 25.

הבעיה שחזרה בכל תחנה היא לא הבעיה שאתם חושבים. היא לא הייתה כסף או ניסיון. היא הייתה שלכל תחנה כזו יש שפה, כללים ואנשים משלה, וכל פעם הייתי צריך ללמוד אותם מאפס. הפתרון שמצאתי לא היה להתמחות בתחנה אחת ולהישאר בה. היה להפוך את הלמידה מחדש עצמה לשריר. השירות הקרבי חישל את היכולת לבצע תחת לחץ. הפאב לימד ניהול תזרים בלי מצנח ביטחון. כל תחנה בנתה יכולת שהתחנה הבאה השתמשה בה. זו הסיבה שאני לא מגדיר את עצמי לפי טייטל אחד. אני "אדריכל צמיחה", תפקיד שמשתנה לפי הבעיה שמולי, פעם הד-האנטר, פעם חלק מהצוות, פעם המוציא לפועל.

למה הכנסת, ולמה בוסטון שינתה הכל

מהפאב עברתי לכנסת, דובר של פרופ' אבישי ברוורמן, חתן פרס ישראל ונשיא אוניברסיטת בן גוריון לשעבר. לא היה לי שום ניסיון מתאים לתפקיד. הבעיה הייתה פער עצום בין מי שהייתי לבין מה שהתפקיד דרש. פתרתי אותה בנחישות ויצירתיות, בלי קיצורי דרך. הוא הפך למנטור וחבר קרוב, והעמיד אותי בפרונט של הכלכלה והפוליטיקה הישראלית. הוא לימד אותי שעשייה משמעותית, עסקית או חברתית, מתחילה באנושיות וביושרה. זה לקח שנשאר איתי בכל תחנה אחרי זה.

ב-2016 הגעתי לתוכנית Fellowship בבוסטון. שם נתקלתי באתגר הפוך לגמרי. מצאתי את עצמי עובד על מיזמים עסקיים עם פלסטינים מעזה, מרמאללה ומבית לחם, אנשים שעד לא מזמן נלחמתי בהם בשטח. הבעיה הייתה לבנות אמון מאפס, בלי שום היסטוריה משותפת לבסס עליה. במקביל נחשפתי לקהילה היהודית המקומית בבוסטון, אנשים שמנהלים קרנות ענק ורק רצו לתת. ראיתי שם שיטה שלמה של בניית קשרים, מבוססת אמון ולא על כסף, שפשוט לא הייתה קיימת בישראל.

וכאן הבעיה האמיתית התבררה. כשחזרתי מבוסטון, גיליתי שאני לא מוצא סביבי אנשים דומים לי, אנשים יוזמים שלא מוכנים להגביל את עצמם לטייטל אחד. כולם הלכו במסלולים הומוגניים, ודור ה-Y הרגיש הולך לאיבוד בגלקסיה התעסוקתית. הפתרון לא היה לחפש אותם. היה לבנות להם בית. מתוך הצורך האישי הזה נולדה הקהילה.

מה שעשה אותי שונה: לא לבחור צד

רוב הקריירה שלי הייתה גם וגם. תמיד עשיתי הכל כשכיר, אבל תמיד בניתי משהו משלי במקביל, גם כשזה לא הניב תשואה מיידית. מאז התיכון חייתי בשילוב של פרילנסר, יזם ושכיר. זו לא הייתה בחירה אסטרטגית מתוכננת. זו הייתה פשוט הדרך היחידה שידעתי לחיות בה.

וזה בדיוק מה שהפך לערך המוסף שלי. ב-Onebeat הייתי הגיוס הראשון בשיווק, בלי מנוע קיים בכלל. הבעיה הייתה לבנות את זה מאפס, בלי תבנית להעתיק. היכולת לעבור בין עולמות, הציבורי והעסקי, נתנה לי פרספקטיבה שרוב אנשי השיווק לא מגיעים איתה. הכישורים שרכשתי בכנסת ככותב ואיש יחסי ציבור הם אלה שאפשרו מהלכים שיווקיים יצירתיים בשווקים מרוחקים, שהכניסו מיליוני דולרים לחברה ודחפו את ה-ARR למאות אחוזי צמיחה.

לגם וגם יש גם מחיר, ולא הייתי כן אם לא הייתי אומר את זה. אף אחד לא רואה אותך כאיש של תחום אחד, ואף גורם לא לגמרי בטוח שאתה שלו. הקמת הקהילה משקפת בדיוק את המאבק הזה שאני מתמודד איתו כבר עשור. אני מאמץ את הגישה של חברי רועי לבנה, שהכרתי כאן בקהילה: תהיו פיראטים. תיקחו מה שאתם יכולים, תחלקו בפרופורציות בין חברי הצוות, ותיצרו לעצמכם ריבונות, כי פשוט לא יודעים לאן שוק העבודה הולך.

הבעיה שאסור להתעלם ממנה: המחיר על הבית

אני לא מושלם, וכותב על זה בדיוק כדי להזכיר לעצמי ליישם את זה. המודל של לעשות הכל במקביל דורש המון אנרגיה, ולפעמים זה בא על חשבון זמן משפחה בסופי שבוע. היו לא מעט רגעים שבהם הלחץ והוויתור על זמן עם אשתי ועם הבנים שלי יצרו קושי בתוך הבית. מי שמקים סטארט-אפ או עסק מכיר את העבודה מסביב לשעון, אבל בדיעבד מבינים שצריך פרופורציות.

הפתרון לא היה לעצור את הקצב. היה להגדיר מחדש מה נחשב הצלחה. הבנתי שהחוסן האישי והבריאות שלי ושל המשפחה הם שורת הרווח האמיתית, המעבר מ-Doing ל-Being. זה בדיוק מה שבוער בי בשנה האחרונה, כשאני כותב על Unbossing ועל קריירת פורטפוליו לבני 40 ו-50 פלוס. לראות בני 50 פלוס מחוץ למעגל העבודה אחרי 20 שנה באותו ארגון, זה עצוב. הבנתי שאני לא רוצה להגיע לגיל 50 ולרדוף אחרי טייטלים או משכורות כדי לקנות אשליית ביטחון.

הנכס שאף אחד לא רואה: 3,500 שיחות

ניהלתי לאורך השנים מעל 3,500 שיחות עומק. אנשים שואלים מאיפה בא הכוח להמשיך לשבת עם עוד אדם ולהקשיב לו באמת. הכוח מגיע מסקרנות אמיתית וחדווה ללמוד על בני אדם. השיחות האלה לא שוחקות אותי, הן מטעינות אותי. הן לימדו אותי על טבע האדם, מה מוכרים, כמה משלמים, ומה קורה בכל תעשייה. זה המקום שבו הבעיה הופכת לפתרון, המידע מהשטח הזה הוא נכס שאני מיישם חזרה על החברות והלקוחות שלי.

מאחורי הקשרים האישיים החמים יש תשתית ואוטומציות לניהול תוכן וחיבורים, שמאפשרות לי להקדיש לזה רק 3 עד 5 שעות שבועיות. וזה בדיוק ההבדל שאני מביא. בעולם שבו הכל הופך לסינתטי וחשוף לפייק, היכולת לייצר קהילות מבוססות אמון אנושי אמיתי, מגובה בטכנולוגיה, היא מה שרוב האנשים בתחום לא יודעים לעשות בו זמנית.

למה עכשיו, ומה הבידול בפועל

היום אני במקום הרבה יותר שלם עם עצמי לקראת גיל 40. הבנתי שאני לא רוצה לרדוף אחרי טייטלים תאגידיים. אני רוצה לעבוד עם אנשים שכיף לי איתם, שיימדדו אותי על תוצאות ולא על קורות חיים יבשים. השבוע השקתי את החברה והאתר שלי.

הבידול שלי הוא לא איזה תחום אני מכיר הכי טוב. הוא היכולת לשלב אנשים מדיסציפלינות שונות ולראות איפה הם נפגשים. כשחברה פונה אליי היום, אני שם את הנטוורקינג בצד לרגע ומתחיל ללמוד, מי נגד מי, מה עובד ומה לא. כשאני יורד לעומק הבעיה האופרטיבית, אני מביא לשולחן את האנשים המדויקים ביותר לפתרון, מהנבחרת שבניתי סביבי. לעולם לא אמליץ על מישהו שאני לא מכיר אישית ויודע שהוא מספק תוצאות (מוזמנים להעיף מבט בפרויקט ה-Squad שהשקתי: https://www.itamarassaf.co/squad).

ההזדמנות הגדולה שאני בונה היום היא מיסוד מרקטפלייס חכם שמחבר בין היצע לביקוש, לא כיועץ שמקבל עמלה חד פעמית, אלא כשותף אקטיבי שלוקח חלק בנכסים. עד היום זה כבר הניב: מערכי שיווק ופיתוח עסקי לחברות בריטייל, DevOps, חקלאות ובריאות, בארבע יבשות ומעל 20 מדינות. ליווי למעל 700 איש במציאת התפקיד הבא שלהם, רובם בכירים. שותפות בהקמה של חמש חברות, שלוש מהן עדיין רצות. שלוש קהילות מקצועיות עם 6,000 איש בסך הכל. וחיבור של מעל אלף איש לעסקאות, לעבודה ולהזדמנויות, תמיד באותו תנאי: הערך צריך להיפגש משני הצדדים.

אם יש לכם חברה, ארגון או אתגר שאתם חושבים שדיברתי עליו כאן, זה הזמן לכתוב לי.