קל מאוד לצבור היום אנשים חדשים. כנס, קבוצת וואטסאפ, שיחת זום של חצי שעה, עוד חיבור בלינקדאין. ובכל זאת, כמעט אף אחד מהם לא הופך לחבר אמיתי.

לאחרונה הקשבתי לפרק מצוין של הפודקאסט שולחן 4, שנגע בדיוק בשאלה הזו. הם ציטטו מחקר של הפסיכולוג ג'פרי הול מאוניברסיטת קנזס, שמסביר למה חברויות בגיל מבוגר כל כך קשות לבנייה, ומה בדיוק חסר בדרך.

50, 90, 200: המספרים של ג'פרי הול

הול פרסם ב-2018 שני מחקרים בכתב העת Journal of Social and Personal Relationships. בראשון השתתפו 355 מבוגרים שעברו דירה בחצי השנה האחרונה וחיפשו חברים חדשים. בשני הוא עקב אחרי 112 סטודנטים בשנה ראשונה, ארבעה ושבעה שבועות אחרי שהגיעו לקמפוס.

התוצאה: בערך 50 שעות ביחד כדי לעבור ממכר לחבר מזדמן. בערך 90 שעות כדי להגיע לחברות של ממש. ויותר מ-200 שעות כדי להגיע לחבר קרוב, מהסוג שסומכים עליו בעיניים עצומות.

אינפוגרפיקה: 50, 90 ו-200 שעות ביחד לפי שלבי הקשר במחקר של ג'פרי הול50, 90, 200: כמה שעות באמת צריך כדי להפוך מכר לחבר



חברות לא נבנית מרגע אחד

מה שתפס אותי זה לא המספרים עצמם, אלא המסקנה מאחוריהם. חברות לא נבנית מרגעים חדים או משיחה טובה אחת. היא נבנית מכמות זמן, גם כשהזמן הזה משעמם, וגם כשהוא לא מוביל לשום מקום מיידי.

"אי אפשר להקיש באצבעות ולייצר חבר", אמר הול כשהמחקר פורסם. "צריך להשקיע את הזמן."

למה חברויות בגיל מבוגר כל כך קשות

בגיל 20 הזמן הזה מגיע מעצמו. צבא, לימודים, דירה משותפת, ערבים בלי תוכנית. בגיל 40 כל שעה כבר מחולקת בין עבודה, ילדים ויומן צפוף.

עכשיו תעשו את החשבון. פגישת זום של חצי שעה היא אחוז אחד מהדרך לחבר מזדמן. כדי להגיע ל-200 שעות של חבר קרוב, צריך 400 פגישות כאלה. זה מסביר למה הרשת שלנו גדלה, ומספר החברים הקרובים לא.

ויש עוד פרט במחקר שכדאי לשים לב אליו: שעות של עבודה משותפת נספרו הרבה פחות. מה שבנה קרבה היה זמן לא פורמלי, לשבת, לצחוק, לבלות בלי מטרה.

מה זה אומר על נטוורקינג

זה מתחבר בדיוק למה שירון פלינט כותב בספר שלו, Beyond Networking. ירון מבחין בין כורים, שחופרים ערך מיידי מכל קשר ונעלמים עד הפעם הבאה, לבין קוצרים, שמתייחסים לרשת שלהם כמו לגידול חקלאי ושותלים בלי לצפות לתמורה מיידית.

המחקר של הול שם מספרים על ההבחנה הזו. כורה לא יגיע אף פעם ל-200 שעות, כי כל פגישה אצלו צריכה להצדיק את עצמה. קוצר מבין שהשעות ה"לא יעילות" הן בדיוק מה שבונה את האמון.

וירון צודק גם בעוד דבר: הון חברתי אמיתי נבנה מחוץ לחדר הישיבות, סביב תחביב משותף או שיחה לא פורמלית. זה בדיוק מה שהנתון על שעות העבודה מראה.

איך מוסיפים שעות בלי לפנות את כל היומן

הול עצמו נותן עצה פשוטה: "אי אפשר להכריח אנשים לבלות איתך, אבל אפשר להזמין אותם." הוא ממליץ להפוך זמן עם חברים פוטנציאליים לעדיפות, ולשנות את ההקשר, למשל מפגישת עבודה לארוחת צהריים או לבירה, כדי לסמן שאתם רוצים יותר.

זה גם מה שאני מנסה לבנות בקהילת Lost in Y. לא עוד פגישת היכרות אחת, אלא מפגשים שחוזרים, שיחה שנמשכת, ועזרה קטנה בלי לבקש משהו בחזרה. ככה מצטברות השעות.

אז הנה פעולה אחת להיום. תחשבו על אדם אחד שהתרחקתם ממנו בלי החלטה מודעת, רק כי החיים דחפו לכיוונים אחרים. תשלחו לו הודעה, לא כדי להתנצל, רק כדי לומר שנזכרתם בו. זו השעה הראשונה מתוך 200.